קצת אהבה פילוסופיה ורוח קייצית של תל-אביב.

אה כן, ובחורה מדהימה שיושבת מולי. וערב ונרות. ודירה קטנה ומסודרת עם ניחוח וורדים עדין באוויר. ושקט מרומז כזה…
אבל כדאי להתחיל מההתחלה, נכון? אל תתבאסו לי עכשיו, הנה מתחילים כמו שצריך.
באחד מימי רביעי בקיץ שאוטוטו נגמר לו, אני מוצא את עצמי שועט ברחובות ת"א עם טלי (שם בדוי, השם האמיתי שמור בלב) לצידי. לא הכרתי אותה בכלל, ועדיין היא מצאה לנכון להעיר לי על כל

פניה, סיבוב, רמזור אדום, עצור או סתם מילמלה משהו על מרחק עצירה. בין לבין היא גם דיברה בסלולארי עם אמא שלה על עיניינים שנשגבה בינתי מלהבינם והצליחה לעשות את הכל ביחד. מה שבעיני זה סוג של נס, כי יותר מדבר אחד בו זמנית זה יותר מדי עבורי.

דיברנו בתחילת השבוע דרך מכרה משותפת, ראינו כי טוב וקבענו דייט ראשון על הים.
"אז את רוצה להיפגש שם?" שאלתי אותה ברכות בערב יום רביעי.
"סליחה?!" היא ענתה לי זועפת קלות, "בוא תאסוף אותי מהבית".
"רגע שניה" עניתי קצת נבוך "אנחנו לא ממש מכירים ו…"
"תשע זה זמן מצויין, ביי" אמרה במתיקות ונעלמה מהקו.
מצאתי חנייה ממש קרוב למקום, הסתכלתי לשמיים ואמרתי תודה. הוא בטח רוצה שזה יצליח, חשבתי וקרצתי לו. הוא כרגיל לא ענה.
טלי יצאה מהאוטו התמתחה קלות הביטה בי ושאלה "לאן?"
"בקטנה, 100 מטר מכאן" אמרתי בקול מנצח: גם ת"א גם ערב, גם ים, גם חנייה בונבון מה אפשר לרצות יותר מזה?
אבל היא הביטה בי במבט שלמדתי להכיר טיפה יותר מקרוב אח"כ ושאלה:
"100 מטר לאישה עם עקבים?"
ואז זרקה לסלולארי שהיה מחובר לה לאוזן: "טוב אמא ביי אני אדבר איתך אח"כ".
אופס. שתקתי, היא צודקת. וגם אמא שלה. הרגשתי אשם. אמרתי שכדאי שנתחיל לזוז כי המקומות שלנו זה ל 22:00 והסתכלתי מקרוב לראות ולשמור שהיא באמת הולכת ושהעקבים לא מתפרקים לה חלילה.

כשהתיישבנו לשולחן הקטן מול הים

 הרוחש ראיתי אותה לראשונה באמת. בלי כל הלחץ בכביש, שיחות מקבילות, לוגיסטיקות לסוגיהן…הגענו וישבנו. הבטתי בה בשתיקה. אישה יפה, אלגנטית. מעשנת את הסיגריות הדקיקות האלה והעיגולים של העשן עולים מעלה מעלה אל מעבר לשפעת השיער האסוף וקלוע כלפי מעלה.
"סיגריה?" היא שאלה אותי ותלתה בי מבט ישיר, גלוי. "וואו איזה עיניים מדהימות יש לך" עניתי חצי מהופנט וידעתי שזה יהיה ערב נהדר.
היא לא ענתה לי יומיים אחרי הפגישה, לא לטלפון ולא לוואטסאפים. יודע כל גבר ויודעת כל גברת, שיש שלב שבו אנחנו אמורים להבין מתי זה כבר לא. לא? אז הייתי בטוח שהבנתי, ונפרדתי לי בלב לשלום מהגברת המיסתורית והאנרגטית עם העקבים והפרחתי נשיקה ווירטואלית גם לאמא שלה, שיהיה.
ואז היא התקשרה. "מה…" התחלתי לשאול כי לא הבנתי את התפנית, והיא כמו שהיא אמרה במתיקות האופיינית לה "עבודה חבל"ז אתה לא מאמין. שיגעו אותי אין דבר כזה. סוף הדרך, סוף. אתה בא אלי מחר בערב לדירה?"
"מה…" נסיתי עדיין והיא כמו שהיא סגרה את הפינה באלגנטיות מרשימה ואמרה בטבעיות "תשע זה זמן מצויין. ביי…".
שוב נשארנו רק אני והסלולארי וסימני השאלה.
עכשיו ירים יד כל מי שחושב שלא נסעתי. יש כזה?
ברוררר שנסעתי למחרת אליה, לא בטוח למה לצפות מה יהיה ולמה. אבל התייצבתי בשעה היעודה. לקחתי אוויר וצילצלתי בדלת.
אז איפה התחלנו, זוכרים? נרות. ודירה קטנה ומסודרת עם ניחוח וורדים עדין באוויר. ושקט מרומז כזה… ובחורה מדהימה שיושבת מולי ואנחנו מגלגלים דיבור והיא מדליקה עוד סיגריה ושואלת אותי כל מיני שאלות.
ואצלי יש שאלה שמציקה, שאני חייב לשאול אותה.
אבל איך עוצרים את שטף השאלות שלה, שטף התשובות לשאלות שהיא עצמה שואלת, התלונות על המצב הפוליטי וההילולים על יופיה וייחודה של ת"א והכל בנשימה אחת?
אחזתי בשתי ידיה, וניהיה שקט. "תגידי, למה אני פה?" שאלתי אותה.
והיא הביטה בי בשתי עיניה הגדולות הבורקות ואמרה לי "כי אתה מוצא חן בעיני".
רבותי, בלי פרשנויות בבקשה על מה זה אומר או לא אומר, ובלי בקשות לדעת מה קרה באותו ערב. הפרטים שמורים במערכת.
רק שבדרך חזרה באוטו, חשבתי על התשובה שלה והבנתי שלא ממש הבנתי. כי אם אני מוצא חן בעיניה, אז בעצם היא אומרת לי שאני זה שמוצא את החן אצלה. אם היא הייתה אומרת לי "כי אני מוצאת חן בעיניך" זה אומר שהיא עצמה התבוננה חשבה שקלה ואמרה לעצמה משהו כמו "וואלה, יש לו חן לגבר הזה". וזאת מחמאה נהדרת 🙂
או בעברית: הפוך גוטה, הפוך. ותחשבו על זה.
אז יש גברת אחת מאוד מיוחדת בדירה קטנה ומסודרת שאולי עוד קיץ נפגש ונדבר על פוליטיקה רומנטיקה ופילוסופיה. ונעשן, ונשתה בירה על הים ונצחק בלי סיבה. שנה טובה לכולנו