חושך גדול משתרר, כאילו היה שם תמיד ורק חיכה לשניה הזאת, לרגע הזה שבו אני הכי צריך אור
ואז נחת עלי.
אני מרגיש פאניקה שמתחילה אצלי, 
את פעימות הלב מתגברות. הכל נעלם לי לפתע ואני לא רואה כלום. הנשימה שלי נעצרת בהפתעה.
אני שולח ידיים קדימה ומתחיל לגשש, למצוא את המתג, איזשהו מתג שיכול לעבוד ולתת קצת אור. גם נר בא בחשבון. לעזאזל, אני מסתפק גם בגפרור. רק שאראה משהו.
פעם כל הקיוביקים במשרד היו מלאים, עשרות אנשים נשמו ועבדו כאן.
אבל היו פיטורים גדולים לפני כמה שנים, ומאז מספר העובדים הצטמצטם לכדי פחות מ 20, והקיוביקים ההומים הפכו לאיים של שקט. שקט כמו בספריה. רק למזגנים מותר לזמזמם ביעילות ולקרר ולחמם את המשרד הענקי עם מעט העובדים שבו.
לא, היא אינה עובדת המשרד, היא בכלל מכח אדם. עושה ניקיון, ואיפה ששמים אותה שם היא עובדת.
יש בכלל דבר כזה שנקרא שכונה?
פעם היה מה שנקרא "שכונה". זה היה כשהיינו ילדים והיינו יורדים למטה במדרגות (כי למי היה מעלית בבניין). וזה תמיד היה "למטה" בלי שום הגדרה אחרת וזה היה ברור לכולם איפה אנחנו ואיפה נהיה.
והיו את האמהות שצועקות מהמרפסת לילדים שלהם לעלות הביתה, וכח עזר מבצעי בדמות האח או האחות הגדולים שבאים לחפש אחרינו, הקטנים יותר, בסבר פנים בוגר ואחראי.
הכי חמור היה כשאחד הילדים היה רץ אליך בבהלה ואומר "אמא שלך קוראת לך", כי אז אתה מבין וגם הוא, שאוי ואבוי לך שלא שמעת אותה ועכשיו מי יודע מה הולך לקרות…וחכה חכה כשאבא יבוא הביתה…
בעל משפחה, שלושה ילדים שיהיו בריאים וקלפטה אחת בבית שעשתה לו את המוות. היה הולך בבוקר לעבודה, טובע בים של ניירות ומסמכים שעל שולחן העבודה שלו, הולך לאיבוד בישיבות היומיות, ופולט אנחת רווחה כשהתניע את הפג'ו 2011 אחה"צ שלו בדרך הביתה.
בדרך בפקקים היה חושב על הממזר הזה מהמשרד, אסא.
אסא היה קולגה שלו, בערך בגילו עם מצב משפחתי ותעסוקתי דומה. ואסא הכלב הזה לא הלך הביתה לפני שמונה בערב. לכולם אסא היה אומר שהוא חייב להספיק עוד משימה ועוד מטלה. הבוס הנהן בהבנה, המזכירה מיצמצה בהתפעלות, והחבר'ה נתנו כבוד לאיש המסור והמקצועי הזה.
אבל בינהם הוא היה מספר לו שככה הוא מתחמק באלגנטיות מארוחת הערב/מקלחות/השכבות הילדים "…ו אשתי תמיד נראית יפה באור של 10 בלילה". ממזר זה…
הזמן קצר ואני מאחר. שם בתיק האימון את המגינים , מגן שיניים, כפפות. שם עלי חולצת דרייפיט למרות שאני יודע ש "דריי" היא בטוח לא תשאר, נכנס לסנדלי אצבע.
כמעט מוכן, כמעט. חסר לי רק חולצה להחלפה של אחרי האימון. גם היא תיספג זיעה אז אין טעם לקחת חולצה נקיה מהארון. ודווקא היום לבשתי לעבודה את החולצת פולו עם הצווארון וחראם ללבוש אותה אחרי האימון…
חשיבה חסכונית כזו מלאה נוסחאות מתמטיות, בעד ונגד, איזה חולצה עדיף יותר ואיזה עדיף פחות ממלאת אותי לכמה שניות ארוכות (בשביל גבר זה הרבה ) ו וואלה – אין חולצה. עוד דקה עוברת ואני קולט בזווית העין גופיית סבא שידעה ימי כביסה מאושרים יותר. וכן, כבר לבשתי אותה בדיוק בחמסין האחרון מתחת לחולצה אחרת. ולא, מה פתאום ששמתי בכביסה. תופס אותה זורק לתיק, וקדימה להספיק לאימון! סוגר ריצ'רצ'ים, נועל את הדלת מאחורי, פותח את הדלת כי שכחתי את הסלולארי, נועל שוב ורץ לאוטו.
אה כן, ובחורה מדהימה שיושבת מולי. וערב ונרות. ודירה קטנה ומסודרת עם ניחוח וורדים עדין באוויר. ושקט מרומז כזה…
אבל כדאי להתחיל מההתחלה, נכון? אל תתבאסו לי עכשיו, הנה מתחילים כמו שצריך.
באחד מימי רביעי בקיץ שאוטוטו נגמר לו, אני מוצא את עצמי שועט ברחובות ת"א עם טלי (שם בדוי, השם האמיתי שמור בלב) לצידי. לא הכרתי אותה בכלל, ועדיין היא מצאה לנכון להעיר לי על כל
פניה, סיבוב, רמזור אדום, עצור או סתם מילמלה משהו על מרחק עצירה. בין לבין היא גם דיברה בסלולארי עם אמא שלה על עיניינים שנשגבה בינתי מלהבינם והצליחה לעשות את הכל ביחד. מה שבעיני זה סוג של נס, כי יותר מדבר אחד בו זמנית זה יותר מדי עבורי.