שכונה

יש בכלל דבר כזה שנקרא שכונה?
פעם היה מה שנקרא "שכונה". זה היה כשהיינו ילדים והיינו יורדים למטה במדרגות (כי למי היה מעלית בבניין). וזה תמיד היה "למטה" בלי שום הגדרה אחרת וזה היה ברור לכולם איפה אנחנו ואיפה נהיה.
והיו את האמהות שצועקות מהמרפסת לילדים שלהם לעלות הביתה, וכח עזר מבצעי בדמות האח או האחות הגדולים שבאים לחפש אחרינו, הקטנים יותר, בסבר פנים בוגר ואחראי.
הכי חמור היה כשאחד הילדים היה רץ אליך בבהלה ואומר "אמא שלך קוראת לך", כי אז אתה מבין וגם הוא, שאוי ואבוי לך שלא שמעת אותה ועכשיו מי יודע מה הולך לקרות…וחכה חכה כשאבא יבוא הביתה…

בשכונה היינו ילדים באמת. מתאספים יחד, ומסתקרנים מה יש בהמשך ה"שכונה". אלו היו מקומות הספר, המקומות הרחוקים שנראו תמיד כאילו הם ארצות רחוקות ומסתוריות, שגרים בהם אנשים מסתוריים ומי יודע איזה אוצרות יש שם…כן, בעיניים של ילד, בניין אחר או חצר אחרת מעבר לכביש שבו הוא גר יכולים להראות כמו עולם אחר. איזה פחד והתרגשות היתה ללכת "לשם". ואיך נדע איך לחזור? ומה אם יתפסו אותנו? ומה אם ישאלו אותנו מה אנחנו עושים במקומות לא לנו?
מה שמדהים אותי היום, כאבא, זה שתמיד ידעו שנחזור. אולי במצב צבירה שונה ממה שיצאנו מהבית, כי אולי חוזרים בוכים כי… ואולי יש שריטה חדשה, או אולי מזיעים או מלוכלכים, ואולי עם איזה חבר או חברה שעלו איתנו, אבל תמיד נחזור.
היום לילד יש פק"ל סלולארי מגיל 6 בערך, וההורים מנהלים חמ"ל עם ההורים של החברים של הילד, למקרה שהוא לא עונה או לא עונה מהר. אז האמא מתקשרת או שולחת וואטסאפ לאמא של החבר הכי קרוב של הילד, זאת מנסה לתפוס את הבן שלה ואם זה לא עובד הפאניקה עולה דרגה ואמהות לרב שולחות וואטסאפים לרב עד שהאבידה נמצאת בריאה ומאושרת בפיצרייה הקרובה.
על הדרך הגברות כבר הספיקו להזניק כמה אבות מהעבודה דחוף דחוף כי איפה הילד, וממש באמצע סיבוב פרסה על כביש 1 הגברת מתקשרת אליו שוב כדי להודיע לו שלא קרה כלום ולמה הוא נלחץ כ"כ?!
ואם מזכירים אוכל,
אני לא בטוח שממש ידענו אז מה זה לאכול במסעדה או פיצרייה או בכלל לאכול בחוץ. היום אני רואה בנות 12 יושבות רגל על רגל בארומה וחבורות של ילדים פושטים על ההמבורגריה הקרובה במסות. עולם שכזה.
וכמובן שהכרנו את כולם, כלומר את הילדים בשכונה. כי זה היה אותם פרצופים יום אחרי יום, אותו דבר כל אחרי הצהריים שהיינו יורדים למטה.
והיה את מיכאל מהמכולת, שתמיד לא הבנתי איך זה שאמא נותנת לו מטבע אחד והוא מחזיר לה המון מטבעות אחרים כעודף. כי ההגיון שלי אמר שהיא נתנה לו אחד והוא נתן לה הרבה, אז בטוח שהיא יותר עשירה והוא מפסיד. ובמחשבה לאחור זה נפלא לראות שמאותה מכולת קטנה ודחוסה היו קונים אוכל למשפחות שלמות במשך שנים ולא היה חסר דבר.
היום זה "חווית קניות" וכל סופר הוא עולם ומלואו עם אלפי (עשרות אלפי?) מוצרים. ועדיין מרגיש שאין לנו מספיק…
אז יהיה מי שיגיד שאין היום "שכונה". אבל אני אומר שיש והיום, כבוגר, אני גאה לגור בשכונה שלי.
יש בה כמעט את הכל, יש בה מכולת ומיספרה וירקן וגינה והמון ילדים והמון הורים. ויש שם את הטיפוסים המיוחדים של השכונה שאותם אני כבר מנציח בכמה מילים.
הרי הם לפניכם:
אייל המדליק
הדוקטור
יצחק האופה

אייל המדליק

יש אנשים שגם כשהם מדברים בשקט, שומעים אותם עד לקצה הרחוב. מכירים?
כזה הוא אייל. אייל פתח פיצריה בשכונה מאז שנוסדה, ומאז הוא ואישתו נמצאים שם כל אחה"צ וכל ערב ומוציאים פיצות מהתנור.
אייל מאוד גאה באיכות הגבינה שהוא שם על הפיצה, ולראווה המקרר עם הדלת השקופה שמאחסן את שקיות הגבינה הגדולות נמצא ממש בכניסה לפיצריה הקטנה.
וככה כל מי שנכנס לפיצה יכול לראות שזה רק גבינה 100%. לפעמים אייל ואישתו שמים שם כל מיני קניות שעשו במכולת, למשל ירקות או פיתות וכאלה, אבל זה לא נחשב 😀
לאייל תמיד יש בפיצריה ארבעה או חמישה נערים שעובדים איתו, פותחים את הבצק, מורחים את הרוטוב המיוחד על הפיצה (ומי ששואל מה זה "רוטב מיוחד" לא יקבל תשובה תשובהה מיוחדת, כי אין אין אין, זה סוד שאייל לא מגלה), עושים משלוחים ובעיקר מקבלים את הנזיפות של אייל באהבה.
הוא מלמד אותם מוסר עבודה מהו והם בתמורה מקשיבים גם לנזיפות המקצועיות שלו וגם לתובנות שלו על החיים. ואם יש למישהוא מהם לאמר משהו שאייל מסכים איתו, אז אייל מרשה לו להגיד.
אייל הוא אחד היזמים הגאונים שידעה השכונה אם לא העולם בכלל.
למשל, שליחויות. העולם עושה שליחויות של פיצה עם אופנועים שעושים המון רעש. אבל אייל הוא לא העולם. אייל חידש, והמציא בשכונה את המשלוח באופניים חשמליים.
ולמה שהוא עצמו יקנה ויתחזק אופניים חשמליים, כשהיום כמעט לכל ילד כבר יש כאלה? אז חלק מתנאי העבודה בפיצריה של אייל זה שאתה מביא את האופניים שלך.
ככה אייל חוסך באחזקת צי אופנועים, דלק וביטוחים כמו שעושות הפיצריות הממותגות הגדולות וכמובן "שומר על איכות הסביבה" כדבריו. מה שכן, יש כבל מאריך עם שקעים מחוץ לפיצריה שם אפשר להטעין את הבטריות של האופניים החשמליים.
החידוש האחרון מבית מדרשו של אייל זה גמילה מסיגריות.
היו ימים שאפשר היה לראות את אייל יושב עם הנערים על כסאות הפלסטיק מחוץ לפיצריה, הוא מדבר והם מקשיבים, כרגיל. וכולם גם מעשנים, כרגיל. סיגריה היתה בשביל אייל פסק זמן שאין עליו עוררין.
אם במקרה בזמן העישון הטלפון בפיצריה היה מצלצל או לקוח ניגש לעשות הזמנה בדלפק, אייל לא היה מהסס לשניה ומורה לאחד הנערים לכבות מיד את הסיגריה וללכת לתת שירות.
כל זה היה שריר וקיים ונכון עד שלאייל נכנס פחד בלב מהעישון והוא החליט להיגמל מהצרה הזו.
אבל איך ייגמל אחרי כ"כ הרבה שנים? הלך וניסה דיקור וכל מיני שיטות אחרות. אפילו שאל את הנערים, ואף גער בהם כשהסכימו איתו שעישון זה לא דבר טוב.

ואז אייל המציא שיטה גאונית לגמילה מעישון

והוא גייס אליה את כל העובדים שלו ואת כל הלקוחות שלו שמעשנים. הרעיון הוא פשוט: הוא רק מדליק.
ורק הוא מדליק! ואוי ואבוי אם אחד מהעובדים מצית סיגריה בעצמו, מבחינתו של אייל זוהי עילה לפיטורין לאלתר.
וככה אפשר לראות את הנערים, כל אחד בזמן שלו, ניגש לאייל עם סיגריה ומצית ושואל בדחילו ורחימו אם אייל רוצה להדליק. ואייל תמיד אדיב ואף פעם לא מסרב, ומדליק ושואף מלוא ראותיו את העשן של השאחטה הראשונה.
לקוחות הם לא דבר מובן מאליו בפיצריה. הטיפול בלקוחות בעיניו של אייל נע בין שתי קצוות של "מה שלומך חבר שלי?" כשאני נכנס, ובאותה נשימה הוא מקבל טלפון מלקוחה שטוענת שקיבלה את הפיצה עם תוספת, אבל לא התוספת שהיא הזמינה.
"את מבלבלת אותנו גברת, זה מה שהזמנת" הוא אומר לה.
הוא מקשיב לה בערך 10 שניות ואז הווליום שלו עולה והוא אומר "אבל כתוב לי!"
ואחרי עוד 5 שניות "כן בטח שאני מכיר אותך מהזמנות קודמות"
ואחרי עוד כמה שניות "גברת, אל תזמיני ממני יותר, באמת. כן. ושלום".
סוגר את הטלפון, ואז חוזר אלי בחיוך "מה בשבילך היום חבר מתוק שלי?".
מי התבלבל באמת? מה היתה סוג התוספת החביבה על אותה לקוחה? זאת כנראה לא נדע לעולם.
המוטו של אייל זה ש"הם תמיד חוזרים", ובאורח פלא, הם באמת תמיד חוזרים.
ויש עוד משהו בלקוחות, בעיקר כאלה שלא ממש מכירים עדיין את הנפשות הפועלות בפיצריה ובייחוד לא את הגברת הראשונה במקום, הלוא היא אישתו של אייל. היא בד"כ איתו בערבים בפיצריה ועוזרת בהזמנות בדלפק ובטלפון וגם מוציאה את הפיצות מהתנור וחותכת אותם לשמיניות.
אייל ואישתו אמנם חצו את גיל החמישים, רק שאישתו של אייל, בניגוד לבעלה, בדקה ומצאה שחיטוב הגוף יפה לבריאות ולניראות. ואם אתה נכנס לפיצריה בערב, והגברת בדיוק עם הגב לדלפק חותכת פיצה לשמיניות ויש לך אינסטינקטים בריאים של גבר, יש סיכוי טוב שתבהה בפיגורה המחוטבת העטופה בג'ינס מחמיא שזז לו בשעת החיתוך. זהו מראה נפלא עד שאייל מסתכל עליך ורואה שאתה לא מסתכל עליו.
בום! הוא דופק על הדלפק וככה גם אישתו נבהלת ומסתובבת, וגם הבוהה מבין שהאישה כבר לא צעירה כמו שנראה מאחור, מתעשת וחוזר לחשוב על פיצה.
הפיצה של אייל תמיד טעימה, אמיתי. תבואו פעם ותאכלו משולש. ואם במקרה אתם מעשנים, תעשו ג'סטה ותציעו לאייל להדליק לכם. רק טוב יצא מזה  🙂
Back to top

הד"ר

היא פוסעת, מכוונת מטרה, מהחנייה למרפאה שלה, מתנודדת על זוג נעלי עקב לא גבוהות. אישה לא גבוהה, קצת רחבה, לבושה בטעם ארופאי קלאסי ומאופרת בעדינות אך בקפידה. התיק הנצחי תלוי על פרק ידה השמאלי, וביד ימין היא מסדרת מדי פעם את משקפי הראייה שלה או, וזה יותר סביר שיקרה, מצמידה את הסלולארי לאוזן ולוחשת בדרמטיות לתוך המכשיר.
כבר 9:00 בבוקר והיא מאחרת למרפאה שלה כבר עשרים דקות אבל לא נראה שהעובדה הזו מטרידה אותה. לא בגלל שהיא אדישה, אלא בגלל שהבוקר היתה צריכה להתעכב על משהו פעוט בבית.
זוהי ד"ר קוגן שלנו. כולנו בשכונה מכירים איתה ונועצים איתה, וכולנו כל אחד בתורו מתלונן על מגפת האיחורים שלה. וכולנו, בצורה כזו או אחרת מחבבים את הגברת המטופחת והמקצועית הזו.
לשכונה הגיעה יחד עם משפחתה ממש כשנבנתה לפני כ 10 שנים. הרחובות היו עדין חול, פטישי אוויר חצבו את הסלעים בקרקע, משאיות עשו רוורסים וענן אבק תמידי של חול וחומרי בניה היה באוויר.
ומתוך מסך האבק הזה, כמו עוף החול היא יצאה ופסעה, והיתה ניגוד לגרגרי האבק והחול שהשתוללו להם ברוח, פרח בין הקוצים.
אישה נאה ומטופחת, מאופרת ולבושה בטעם מול פועלי בניין, כבלי ברזל פזורים בדרך ולחות של קיץ ישראלי אופייני. אין ספק שהיא ניצחה את כל אלה.
ד"ר קוגן הביאה לנו את היופי הרוסי הקלאסי שלא מתפשר גם כשהמצב קשה כמו למשל 40 מעלות חום בצל, אך יותר מכך תרמה רבות לקהילה והביאה לנו את המזכירות הכי יפות שנראו אי פעם במרפאות בעיר שלנו בכלל.
נכון שהמזכירות התחלפו, אבל היופי שלהן נשאר.  צעירות או צעירות פחות, הסטנדרטים לגיוס מזכירות של הד"ר היו מוקפדים. והן היו יעילות מאוד גם בלקבוע תורים וגם בלסדר את התור שהתעצב כמעט מדי יום מחדש, וגם בלהמליץ לחולים שמחכים בתור על השרותים הרפואיים הנוספים שהרופאה החרוצה הציעה.
אולי כדאי להסביר כי ד"ר קוגן היא רופאת משפחה וככזאת, בייחוד בשכונה כמו שלנו שבה יש הרבה משפחות עם ילדים, עיקר עיסוקה המקצועי הוא…במשפחה.
אבל!
מצד אחד היא עשתה את האיבחונים במקצועיות ולא התביישה לתת אנטיביוטיקה כשצריך, ומצד שני לא התעלמה מחושיה החדים שרמזו לה שיש עוד פוטנציאל עסקי ורפואי שיש בו צורך.
מרשמים, איבחונים והפניות ולקוחות מרוצים – בוודאי. אבל יש עוד מה לתת! וכך הד"ר הוציאה הסמכות לטיפול בהיפנוזה, גמילה מעישון, טיפול בבולימיה, ובעיקר – טיפולי יופי באמצעות הזרקות בוטוקס.
כנראה שלטיפולי היופי התחברה יותר מכל כי במרפאה צצו להם תמונות של דוגמניות יפות ומוזרקות, ועלונים מהודרים שמציעים את שירותיה המקצועיים של הד"ר.

הד"ר היתה יושבת עם הפציינטית,

מאבחנת מה שמאבחנת, רושמת את התרופה הדרושה ואז שולחת מבט מרוכז ומהורהר בפניה של החולה שלה. שניות של שקט מתוח הכשירו את השטח, ואז הד"ר אמרה: "את בחורה צעירה".
חיוך נבוך היה עולה על פניה של הפציינטית וזה בדיוק היה הזמן הנכון לד"ר להמשיך ולאמר לה: "תראי כמה את יפה, והתחילו לך סדקים במצח. בואי נזריק לך בוטוקס, טיפול או שניים ואת כמו בת שש-עשרה".
"צעירה" היה והינו מושג פלואידי אצל הד"ר החרוצה שלנו, ורובן של המטופלות שלה צעירות כמבוגרות – תמיד היו צעירות יותר כשזה הגיע לטיפולי היופי שהציעה המרפאה.
אם הן בחרו או לא בחרו לעשות את הטיפול זה לא היה באמת משנה. כי תמיד הן יצאו מרוצות יותר משנכנסו לד"ר וקיבלו את המחמאה הזו.
"אמן שבעלי ילמד להגיד לי גם", שמעתי פעם את אחת הפציינטיות אומרת לד"ר כשחיכיתי בתור והיא בדיוק יצאה.
אכן לד"ר שלנו היו מעלות רבות כאוטוריטה רפואית. אבל היה לה עוד צד שכיסה על איחוריה התמידיים ועל התורים הארוכים.
הצד הזה היה מתגלה למטופלים הקבועים, במהלך הזמן.
"שוב דלקת גרון?" היא שאלה אותי פעם כשנכנסתי אליה אחרי חודשיים מאז הדלקת האחרונה.
היא חתמה לי על חמישה ימי מחלה, הניחה את הטופס מולי ושאלה:
"תגיד, איך בעבודה?"
אופס. את זה אף אחד לא טרח לשאול אותי עד היום. וככה גילגלנו שיחה של רבע שעה על מה שלומי ואיך בעבודה. ואיך דלקות הגרון התכופות שלי מתחברות לכל זה…
יצאתי נפעם מהד"ר, בריא מאי פעם, בטוח שזה לא אמיתי. בחדר ההמתנה אנשים נעצו בי מבטים. אצל חלקם ראיתי ניצוץ הבנה ואצל האחרים, ניצוץ של חוסר סבלנות. כלומר, כאלה שהבינו למה התעכבתי בפנים, וכאלה שעדיין לא…
התברר שלא הייתי הראשון שנכנס לרופאה וקיבל טיפול רפואי וגם שיחה מלב אל לב.
אז כן, היו שבאו בגלל מחלה וסיבה רפואית פיזית, וכאלה שקבעו תור כדי לשמוע את דעתה של הד"ר על נושאים בחייהם הפרטיים. ותמיד אפשר היה גם וגם.
בפעמים הבאות שהייתי נכנס למרפאה הייתי אומר שלום ארוך למזכירה (איך לא?), ומתבונן במחכים בתור. בין שיעול לעיטוש כבר הייתי יכול לדעת מי ישאר בפנים יותר.
ואני מחכה בסבלנות לתורי, גם כשהוא מתארך ומתארך. כי אין לדעת, יכול להיות שהאיבחון הרפואי מורכב יותר היום ויכול להיות שמתנהלת לה שיחה מלב אל לב שם בפנים בחדר.
ויכול להיות גם וגם   🙂
Back to top

יצחק האופה

יצחק פיקח על שני הבחורים הצעירים שבאו להרכיב את השלט מעל המאפייה הקטנה שלו בלב השכונה. נראה היה שהוא קצת חושש והא כירכר סביבם, מבקש שיבריגו פה עוד קצת ושם עוד טיפה כדי שהשלט יהיה חזק, והלך אחורה כמה צעדים כדי לוודא שוב שאכן השלט מורכב ישר ואין הטיה כזו או אחרת. שיהיה בול, שיהיה מושלם. אחרי הכל, השלט נשא את שמה של אישתו שתחיה, וחלילה לו שמשהו יתפספס.
אחרי שהשלט היה במקום חיברו את החשמל, ולמרות אור היום נדלק השלט בצבעי כתום ואדום שנתנו אופי ונוכחות לשלט. שמחה גדולה שטפה את ליבו של יצחק, שכן הצבעים הללו של כתום ואדום היו בחירה שלו והפתעה לאישתו. היא כן ידעה על השלט אך לא ידעה שיצחק גם יאיר אותו עבורה ועוד בצבעי הגובלנים המועדפים עליה.
הבחורים נופפו בידהם לשלום, נכנסו למסחרית שלהם ונסעו ויצחק נשאר כולו לבד וגאה במאפיה החדשה של השכונה. סידר את הכיפה שנמצאת קבוע על ראשו, הרים קצת את המכנסיים מעל לכרסו העבה ופסע לתוך החנות כדי להתחיל במלאכת האפיה.
נו טוב, לא בדיוק את הכל אפה לבד. או בכלל. כלומר, אם מתחשבים בעובדה שיצחק היה מחנה ברוורס ממש מול פתח המאפיה שלו, ופותח לרווחה את הבגאז' שח הרכב. ניחוחות של דברי מאפה טריים, עוגות, פיתות, חלות, מתוקים, לחמניות – עלו בנחיריים ואם היית רוצה לרכוש דבר מה השיחה היתה מתנהלת בערך כך:
"בוקר טוב יצחק"
בוקר טוב צדיק"
"יש פיתות?"
"כמה?"
"עשר"
"12 שקל"
משלשל את הכסף לקופה ואומר: "קח מהבגקז' מותק, מצד ימין למטה מתחת לעוגות תפוזים".
"יש גם עוגת תפוזים? טריה מהיום? מי אפה?"
"אצלי רק טרי, אני מביא אותם"…
לאט לאט גם החל למלא את מדפי הברזל במאפייה במוצרי בצק ועוגיות שלא נס ליחן גם אחרי חיי מדף ארוכים מן הצפוי. אלו האחרונות היו זוכות לכינוי "עוגיות קפה" ויצחק היה מחלק אותן כתשורה לאותם הלקוחות שקנו בסכום כסף נכבד מסחורתו. בתנור הגדול בחלק הפנימי של החנות היה מחמם בורקסים ולחמניות והיה מתזז בין הקופה לתנור ובעיקר היה אוהב לתזז בן המאפיה לשכנו מהפיצוציה ליד.
יושבים שניהם בחוץ, זה עם הכרס והכיפה וזה עם הכרס ובלי הכיפה, מאכילים בלחם יבש כמה חתולים משועממים ומדברים על דברים ברומו של עולם.
"תכף אני בא מותק" היה אומר למי שנכנס למאפיה בזמן שישב ודיבר עם הקולגה שלו, "תראה יש ג'חנון סוף הדרך במדף. אין דבר כזה, אני מביא אותם". הלקוח או הלקוחה היו נכנסים פנימה ומגששים את דרכם בין דברי המאפה והג'חנונים, מחכים לבואו הצפוי של יצחק.
עם הזמן קשתה העבודה על יצחק וראה שלבד הוא לא מצליח לעמוד בלחץ.

ככה הכרנו את בנו של יצחק, אביב.

בעברו ילד קרחנות, בוגר הודו והאיים, שורר ומורד שהעבודה לצד אביו במאפייה החזירה אותו למוטב.
דק כגפרור היה, וקפדן במחיר. אם יצחק היה מעביר מדי פעם איזה בורקיטס קטן חינם לאחד הילדים שהיו באים לקנות משהו לאכול אחרי בית-הספר, הרי שאביב היה דורש את התמורה המלאה: 2.5 ש"ח. היה לזה גם יתרון מסויים כי אמהות בשכונה החלו לראות צניחה לא מוסברת במשקל הילדים.
אביב הכניס עוד שני חידושים עיקריים למאפייה: אפייה במקום של מוצרי בצק מוכנים (אך בלתי אפויים) שהיו מגיעים בארגזים קפואים מאזור התעשייה בחולון, ואת המזרקים של חנוכה.
מה עושים בחנוכה? סופגניות. אביב היה עומד ומטגן במרץ סופגניות במאפייה ואת התוצרת המוכנה היה שם במגש מתכת גדול ורחב ולצידו שני מזרקים ענקיים ממולאים בריבת חלב ובריבת תותים.
לילדים אמנם לא הרשו יצחק ואביב לגשת למגש הגדול ועליו הסופגניות הנכספות, אבל למבוגרים שביננו היו מתירים ואין ולא יהיה תענוג גדול יותר מלהזריק לסופגניות כמה ריבה שבא לך.
את הפינלה היה עושה יצחק בקופה ומפזר מעל במשורה ("זה נמס מותק כי הסופגניה חמה אין טעם לשים עוד") אבקת סוכר לבן.
יצחק הפך לאושיה, לסלב, בבית הכנסת השכונתי.
כל שישי כשהיה נכנס לבית הקדוש, כרסו קודם והוא אחריה, היו המתפללים מברכים אותו לשלום ומפנים לו דרך שישב במקום החביב עליו. אחרי הכל, הוא בעל המאפייה ואולי יתרום משהו מהמאפים לסעודה שלישית? בעיקר היו נחוצים המאפים והחלות הטעימות בארועים הקהילתיים שאירגן בית הכנסת שאליהם הקפיד יצחק להגיע. אכן היה בא רואה את המבטים המופנים אליו ושואל "מה נשמע מותק", מבסוט מתשומת הלב שהופנתה אליו ואז נזכר שהנה שוב הפליג בשיחה על הקולגה מהפיצוציה ושכח לשים כמה קופסאות בצד לבית הכנסת.
מה רבה היתה השמחה כשהרב, בדרשת יום שישי, הזכיר לכולם את עונג שבת הקרוב ובחיוך רחב הודה ליצחק שתורם את המזון והשתיה לארוע. יצחק ישב בכיסאו כולו מאושר ומחויך, מרים את ידו לשלום לכולם. הפעם ידע שהקופסאות בבגאז' מוכנות ומלאות כל טוב כבר משבוע שעבר והפעם לא ישכח…
Back to top