כל בוקר היא מתייצבת במשרד הענקי.

פעם כל הקיוביקים במשרד היו מלאים, עשרות אנשים נשמו ועבדו כאן.
אבל היו פיטורים גדולים לפני כמה שנים, ומאז מספר העובדים הצטמצטם לכדי פחות מ 20, והקיוביקים ההומים הפכו לאיים של שקט. שקט כמו בספריה. רק למזגנים מותר לזמזמם ביעילות ולקרר ולחמם את המשרד הענקי עם מעט העובדים שבו.
לא, היא אינה עובדת המשרד, היא בכלל מכח אדם. עושה ניקיון, ואיפה ששמים אותה שם היא עובדת.

כל בוקר כשהיא מתייצבת לעבודה במשרד, היא מתפעמת מהגודל של המקום, מהעיצוב ההייטקי שלו, מהעציצים המטופחים הירוקים שמוצבים במסדרונות. וכל בוקר חוזרת אליה אותה ההרגשה שהיא גם רוצה להיות חלק מכל זה, מהנוצץ והמבריק הזה. היא יודעת להקשיב לשקט ששורה שם.
את השפה היא לא מכירה, אבל לעבוד היא יודעת ואוהבת. אולי יותר מאוהבת, אולי חייבת. ולא רק בשביל הכסף.
את הכסף היא ממילא שולחת למשפחה שלה בחוץ לארץ ומשאירה לעצמה רק את מה שהיא צריכה כדי להתקיים ממנו.
והכסף גם לא כ"כ מעניין אותה, היא רוצה לראות תוצאות עכשיו ולהרגיש משהו כאן עכשיו. לכן היא עובדת ועובדת, ממרקת כל פינה במשרד הגדול והכמעט נטוש הזה. וכשהיא בתנועה ועובדת ומזיעה היא מרגישה שייכת, מרגישה נחשבת ויודעת שהיא תורמת את חלקה פה. והיא מרגישה כאילו היא מנקה את לוח ליבה שלה עצמה.

בימים הראשונים זה היה מעט מביך.

היתה מנקה בבוקר בקפדנות את המטבחון, מסדרת את המוצרים הטריים שהגיעו למשרד בקפדנות במקרר הגדול מדי. שמה את הלחם והלחמניות בארגז הלחם המקושט ולאחר מכן רוחצת את הכלים המלוכלכים בכיור משוקולד וגבינות. מנקה היטב את מכונת הקפה, שוטפת היטב את הרצפה ואחרי שהיה מתייבש מעבירה שטיפה שנייה.
בצהריים, היתה חוזרת על תהליך הניקוי שוב, מסופקת מהמראה ההנוצץ ומהריח של נוזלי הניקוי. הריח היה לה כמו בושם ולרגע היתה עוצמת עיניים לוקחת שאיפה גדולה מלוא ראותיה ושביבים של זכרון מזמן אחר ומשנים קודמות בהם עוד זכרה את עצמה כאישה היו צפים ועולים. כמו ריקוד בתוך הזמן, ונעלם.
לאחר שאספה בחזרה את המטליות והסבונים לעגלת השרות שלה, היתה ניגשת לפח במטבחון ומסתכלת מה תוכל לקחת איתה הביתה. מוציאה מה שנראה לה, קושרת את השקית ומכינה אותה לזריקה.
לאחר כמה ימים כאלה ניגשה אליה אחראית המשרד וסימנה לה בידיה שלא, אל תקחי מהשקית כלום. אח"כ סימנה לה "בואי" באצבעותיה ופתחה איתה את המקרר. בתנועה רחבה הראתה לה את כל המוצרים שנותרו מהבוקר, החלב הגבינות, הירקות ואמרה לה בשפת הגוף שתיקח מה שהיא צריכה הביתה. מהמקרר, ולא משקית האשפה.
כמה היתה נבוכה באותו רגע. איך היא תסביר לאחראית שזה לא שלה, מה שיש במקרר? שהיא לא מרגישה בנח לקחת מוצרים טובים וטריים שמשמשים את העובדים במשרד?
מאז לא לקחה כלום משקית האשפה הגדולה וגם לא לקחה דבר מהמקרר. הסתפקה בבקבוק המים שהביאה איתה. ונראה היה לה שכולם מרוצים כעת.
מאחר והשפה היתה זרה לה, היתה פונה לעובדים בשפתה שלה. ניגשת אליהם בשקט, ביראת קודש ממש, ומבקשת בלחש סליחה ושכמה דקות היא מנקה, ושוב סליחה. הם לא הבינו את מה שאמרה אבל המראה שלה ביחד עם המגב וריח חומרי הניקוי שליווה אותה תמיד היה מספיק כדי שיקומו ויפנו את הקיוביק לזמן קצר בעוד היא עומלת ומנקה את מסעדי הכסא עליו ישבו ומוסיפה עוד מים עם סבון כדי למרק את הרצפה.

היה מצחיק באוזניה לשמוע אתם אומרים משהו שנשמע כמו "פססס",

שהרי היא לא דיברה בשפה שלהם. רק אח"כ כשחיברה את "פססס" עם כניסתה ויציאתה מהקיוביקים הבינה שכך הם כינו אותה.
הלחישות שלה והבקשות שלה מהם היתרגמו אצלהם למעין פססס ארוך. "מצחיקים כאלה" חשבה לעצמה וחייכה חיוך קטן.
גאווה קטנה עלתה בליבה בשל ההבנה הזו, כי הנה יש לה הכרה. היא הוסיפה לעצמה את התואר "גברת".  גברת פססס. היא אהבה את השם החדש שהעניקה לעצמה.
פעם דיבר איתה האחראי שלה מחברת כח האדם, הוא מדבר גם בשפה שלה. הוא אמר לה שביקשו מהמשרד שתמעיט במי השטיפה, ושאין צורך לשטוף כל יום את כל המשרד. שזה לפעמים גם מפריע לעובדים.
היא אמרה שהיא מבינה, אבל יש לכלוך והיא רואה אותו ובשביל זה היא שם.
היא הסבירה לו ככל יכולתה, שהיא טורחת ומנקה יום יום את כל הקיוביקים במשרד הגדול והשקט, שהיא מחייה את אותם חדרים שאין בהם איש ואולי מישהוא ישב בהם בעתיד. היא המשיכה ורצתה לספר לו עוד, והדברים החלו לעלות מתוכה והתרגשות גדולה הציפה אותה והיא לא ידעה מה תאמר אבל מה שתאמר יהיה כ"כ נכון.
אבל הוא כבר לא טרח להקשיב, העווה את פניו בחוסר הבנה ושיחרר אותה לדרכה.

בסוף היום שלה,

היא עוברת חרש במסדרונות, מציצה לתוך הקיוביקים המיותמים. הגוף שלה כבר עייף וכבד אחרי יום העבודה, הידיים שלה כמעט ללא כח.
הקיוביקים האלה הם כמו החדרים בליבה, בנפשה פנימה. הם רואים בהם חדרים ריקים, היא רואה בהם מקומות שניתן למלא אותם בחיים.
כל קיוביק מנגן באוזניה אחרת, משמיע לה צלילים אחרים מזכרונות רחוקים, דברים שאולי קרו ודברים שאולי יקרו. כל רגע שבו טיפות הזיעה שלה נוטפות ממצחה ומתערבבות עם חומרי הניקוי כשהיא מנקה במרץ ובנחישות את השולחן שאין עליו דבר, היא מפלסת ומנקה לה דרך לנבכי מה שהיה. מנסה לראות לתוך העתיד. ויש רגעים שבהם היא גם רואה, הכל נקי והיא רואה, רואה כמעט הכל. ונעלם.
גברת פססס. היא אוהבת את השם הזה.
היא נוטלת את התיק הקטן והמהוה ושמה על כתפה. מחר יהיה לה יום חדש.