כבר שבע דקות לתשע בערב,

הזמן קצר ואני מאחר. שם בתיק האימון את המגינים , מגן שיניים, כפפות. שם עלי חולצת דרייפיט למרות שאני יודע ש "דריי" היא בטוח לא תשאר, נכנס לסנדלי אצבע.
כמעט מוכן, כמעט. חסר לי רק חולצה להחלפה של אחרי האימון. גם היא תיספג זיעה אז אין טעם לקחת חולצה נקיה מהארון. ודווקא היום לבשתי לעבודה את החולצת פולו עם הצווארון וחראם ללבוש אותה אחרי האימון…
חשיבה חסכונית כזו מלאה נוסחאות מתמטיות, בעד ונגד, איזה חולצה עדיף יותר ואיזה עדיף פחות ממלאת אותי לכמה שניות ארוכות (בשביל גבר זה הרבה ) ו וואלה – אין חולצה. עוד דקה עוברת ואני קולט בזווית העין גופיית סבא שידעה ימי כביסה מאושרים יותר. וכן, כבר לבשתי אותה בדיוק בחמסין האחרון מתחת לחולצה אחרת. ולא, מה פתאום ששמתי בכביסה. תופס אותה זורק לתיק, וקדימה להספיק לאימון! סוגר ריצ'רצ'ים, נועל את הדלת מאחורי, פותח את הדלת כי שכחתי את הסלולארי, נועל שוב ורץ לאוטו.

הגעתי בזמן. את חולצת הדרייפיט היה אפשר לסחוט בתום שעה וחצי של אימון, כאילו טבלו אותה בבריכה. אני מעביר ידיים על עצמי בודק שכל החלקים במקום, שלא שכחתי שום איבר על המזרון. כבר היו דברים מעולם.

הפעם אני בסדר,

ממלמל בקצת האוויר שנשאר לי בריאות תודה ולילה טוב לחבר'ה. רק שהזמזומים באוזניים מפריעים לי לשמוע מה עונים לי ואם בכלל. שם עלי את הגופית סבא ויוצא החוצה לרחוב.
המעבר מהמועדון לרחוב זה כמו מעבר בין שני עולמות. מתוך שעה וחצי של קצב תזזיתי אורות נאון וערנות שיא, הקצב משתנה באחת לרגוע, מתנמנם, פנסי רחוב צהובים משרים רוגע וירח מסתכל מלמעלה בשקט. וחם, אוי כמה חם. אני פוסע לאט לכיוון הרכב, מולי זוג צעיר שמדבר בלחש, ממתיקים את הרגע. איזה גברת עם כלב עוברת בצד השני של הרחוב. חבורה של ילדים חוגגת את החופש הגדול בקולות רמים. ואז אני קולט. אני הולך בפומבי, גלוי וללא חת עם גופיית סבא לבנה, מכנסיים קצרים ונעלי אצבע. יש יותר ערס מזה?!
יש כאלה שעכשיו מרימים גבה, כאילו מה הוא רוצה זה? יצאת לארוחת ערב עם הנשיא? ביל גייטס מחכה לך לתת לך צ'ק? כולה בשכונה שלך, הולך מפה לשם ועוד 5 דקות אתה בבית. דחילאק.
אבל אני, אצלי פנימה זה אחרת. אני ילד טוב. לפחות הייתי. בשבילי הלוק הזה הוא בלתי נתפס, לא אני, לא אפשרי ולא אמיתי. הוא "לא". קולטים? לא! עשרות שנים כבר יש לי פה וככה לא יצאתי לרחוב.
ואז אני מחייך. איזה כיף, אני עושה עכשיו משהו פעם ראשונה בחיי. מת על הלוק הזה. אני בגופיית סבא מסתובב ברחוב. אני אפילו מאט את קצב ההליכה, שיסתכלו עלי. טוב, זה לא קורה. הזוג מעדיף להתמזמז מאשר להסתכל עלי. הגברת עם הכלב שולפת סלולארי ומחליפה רשמים עם אלמונית מהצד השני של הקו. מכוניות חולפות ולא מאיטות. אפילו ניידת משטרה חלפה בלי להגיד לי "גופיית סבא תעצור בצד".
כשהגעתי הביתה, הרמתי לכבודי כוסית ליקר. עשיתי משהו חדש ושונה עבורי היום. בלי כוונה אמנם, אבל גם פוקסים נחשבים.
חגגתי את עצמי.
מחר אני הולך לקנות פינה-קולדה. שיהיה לי מה במה להתפנק בפעם הבאה שאני מפתיע את עצמי.