נס

איש אחד היה עובד קשה,

בעל משפחה, שלושה ילדים שיהיו בריאים וקלפטה אחת בבית שעשתה לו את המוות. היה הולך בבוקר לעבודה, טובע בים של ניירות ומסמכים שעל שולחן העבודה שלו, הולך לאיבוד בישיבות היומיות, ופולט אנחת רווחה כשהתניע את הפג'ו 2011 אחה"צ שלו בדרך הביתה.
בדרך בפקקים היה חושב על הממזר הזה מהמשרד, אסא.
אסא היה קולגה שלו, בערך בגילו עם מצב משפחתי ותעסוקתי דומה. ואסא הכלב הזה לא הלך  הביתה לפני שמונה בערב. לכולם אסא היה אומר שהוא חייב להספיק עוד משימה ועוד מטלה. הבוס הנהן בהבנה, המזכירה מיצמצה בהתפעלות, והחבר'ה נתנו כבוד לאיש המסור והמקצועי הזה.
אבל בינהם הוא היה מספר לו שככה הוא מתחמק באלגנטיות מארוחת הערב/מקלחות/השכבות הילדים "…ו אשתי תמיד נראית יפה באור של 10 בלילה". ממזר זה…

בגיל 35 הוא כבר נראה כמו סבאל'ה בגיל 55. בגיל 40 החל לבקר אצל הרופאה המשפחתית יותר ויותר.
שנה מאוחר יותר, בגיל 41, לא פיספס אף הזמנות כדי להרדם בהצגה או סרט שהיו בו.
הילדים עבורו היו מקור לתענוג ועייפות בו זמנית, ואישתו היתה עזר כנגדו (בעיקר נגדו), והחיים היו עבורו…נו לא ממש במסלול שהתאים לו.
וככה בין זמנים של צחוק ובכי הזמן עבר לו, די שיגרתי די מונוטוני ודי שקוף. והזמן כיפף את גבו ואת רוחו עוד טיפה כל שנה.
גיל 46 הגיע, והמשפחה והחברים חגגו לו יומולדת במקום שמח על שפת הים. זה היה ערב מאושר, מלא בלונים, עוגות שוקולד, ויין. הרבה יין. יין מיושן, משובח, מתקתק, מחליק בגרון, מלטף את הבטן ומרגיע את הנשמה. אולי אפילו יותר מדי יין, כי הוא חש איך הקיבה שלו מתהפכת וביקש סליחה לכמה דקות כדי לצאת לשאוף אוויר.

השמש כבר כמעט צללה למים,

והצבעים של השקיעה היו כתומים עזים. רק שהכל הסתחרר מול עיניו והרגליים לא היו ממש יציבות בהליכה. כנראה שהריח המלוח של הים, כשהתקרב לקו המים, היה מה שגרם לו להקיא את כל היין והעוגות החוצא. הכיווצים בבטן היו כמעט בלתי נסבלים, והוא מצא את עצמו מקיא פעם אחר פעם. עד שנהיה שקט והכל נרגע. צללים חיוורים אחרונים של יום שטפו אותו. הוא הרגיש ונראה כאדם זקן, ראשו שחוח, משפתיו ניגרות טיפות מרות של קיא אותן ניגב בשרוול חולצתו. קצוות מדולדלות של שיער מאפיר נחו מזיעות על ראשו.
"אני לא להיט" עברה מחשבה נוגה בליבו כשהתנשם אחרי המאמץ, "אני לא להיט".
בדיוק אז זה היה הזמן שהרגיש את הצביטה ברגל.
הכאב היה חד, מדויק ובלתי מתפשר. "אאוץ!" בקעה צעקה מגרונו והוא הרים את רגלו כדי לשפשף במקום שכואב. "אאוץץץ!!" צעק שוב כשהרגיש שוב את הכאב החד הפעם ברגל השניה. הפליא אותו הכח שפתאום היה לו כדי שקול כזה ובעוצמה כזו יצאו מגרונו. כמה אנשים שעברו ליד הביטו לכיוונו והוא נופף להם בידיו שהכל בסדר.
מתנשם וקצת כואב שפשף את המקום הכואב שנרגע מעט.
ואז הרגיש את המשיכה במכנסיו. "נו זה כבר מוגזם" אמר בלחש והרים את מכנסיו טיפה מעל הכרס שהחלה לבלוט. המשיכה הטורדנית נמשכה, הפעם בכח רב יותר. הוא רצה שזה יפסק, אבל המשיכה הנודניקית המשיכה.
הוא הוריד מבט למטה, לראות מה קורה, ועיניו העייפות נפקחו לרווחה בפליאה גדולה.
למטה, לרגליו, בגובה של לא יותר מהברך שלו, היה ילד שהביט אליו. עיניים צחות ומבט זועף ומתגרה. הילד הזה כעס עליו וכעס עליו מאוד. ולפי המבט, הוא לא יוותר. הילד משך שוב בשולי המכנס והביט בעיניו הגדולות והכועסות לתוך עיניו העייפות של האיש שלנו.
זה היה יותר מדי בשבילו. כנראה היין הוא חשב, ובעט בילד הזה שצץ משום מקום ונראה כמו מישהוא משומקום. אבל הילד היה זריז יותר וצבט אותו בחוזקה ברגל השניה. "ילד!" הוא צעק כשחש בכאב. הילד גיחך אליו מלמטה בחיוך ניצחון. הוא שלח יד למטה כדי לתפוס את הילד, אבל הגב שלו, אוי הגב האומלל שלו, חרק בהתנגדות.
"ילד לך"
הילד נענע בראשו לשלילה
"ילד לך לאבא שלך"
הילד לא זז.
"רבותי של מי הילד הזה?" שאל בקול רם והצביע על הילד. העוברים והשבים הסתכלו עליו ואחד מהם עשה לו סימן של משוגע.
"ילד, זה הסוף שלך" הוא אמר לו והתחיל ללכת חזרה. כלומר הוא ניסה. אבל הילד סחב לו במכנסיים ולא איפשר לו.
האיש שלנו נעמד במקום ושאף אוויר לראותיו. נו, מה כבר ההבדל בין ילד מעצבן שמושך לי במכנסיים לבין עוד איזה ניירת במשרד? חשב לעצמו. הוא התיישב לאט ובכבדות על החול הרך, נאנח והסתכל על הילד. עכשיו היה כמעט בגובה העיניים של הילד.
"טוב, יש לך שם? אתה צובט ממש חזק".
הילד הזועף חייך חצי חיוך ובתנועה מהירה ניסה לצבוט שוב.
"די עם זה" אמר האיש בעייפות והזיז את הרגל, "איך קוראים לך ילד?". הילד היה מאוכזב מזה שכמעט הצליח לצבוט.
"קוראים לי נס". אמר בהתרסה ושילב ידיים על החזה הקטן שלו. "ואני כועס מאוד עליך, איש!".
האיש חייך.
"יופי, נס. באמת שם יפה. מה חשבו ההורים הגאונים שלך כשנתנו לך את השם הזה, הא? גם הבוס שלי כועס עלי בערך כל יום. בבית אני מנסה ולא תמיד מצליח. הילדים שלי אוהבים אותי אבל בטוחים שאני בנק וירטואלי. אתה מצטרף לשורת כועסים ומאוכזבים ארוכה…" אמר האיש בשקט והביט אחורה לאור הקלוש שעוד נותר. מוזר, חשב לעצמו, כבר היה צריך לרדת לילה ו…
הילד המעצבן שוב משך לו במכנס.
"תתיחס אלי, תן לי תשומת לב, איש".
האיש שילב את ידיו על חזהו, כמו הילד, ואמר: "shoot".
אם תשאלו אותו היום, הוא לא ידע להגיד כמה זמן הם דיברו. הוא והילד. הוא ונס. אולי דקה שלמה ואולי שעה. ילד קטן מעצבן משומקום שמדבר כמו איש גדול בן 100 שנים ואולי יותר.
ככל שהאריכו בשיחה, הילד דיבר יותר והאיש שתק יותר. הגב כאב לו פחות, והוא נשם בחופשיות וכשהיה מאבד טיפה ריכוז הילד היה צובט אותו ומחזיר אותו לשיחה, והיתה פעם שאפילו נתן לו ביס.
נס היה איתו תמיד. הוא היה זה שעושה לו ניסים.
ניסים? התפלא האיש, יש בכלל? אני מחכה לנס שיקרה כבר. ואין. אולי אזל מהמלאי?
הילד כעס והזכיר לו את כל הניסים שכבר קרו. "והיום כשהקאת וכמעט כמעט נפלת למים, זה לא נס?!"
לא, לא ראיתי…מילמל האיש. ונס הזכיר לו את הפעם ההיא בבית-החולים כשנראה היה שהכל אבוד ובנס, ממש בנס, המצב השתפר. והפעם ההיא בשדה התעופה עם הנהג מונית שעיכב אותם ורק בנס הם הגיעו לטיסה בזמן. ואיך בצורה ניסית ממש ובלתי אפשרית הוא פגש ברחוב את החבר ההוא ששנים הם לא התראו וכמה המפגש הזה הועיל לו….הרי אי אפשר לחשוב ולתכנן דבר כזה?
הילד כעס והאיש הקשיב, ובדרך נס של ממש באו לקרוא לאיש חזרה למסיבת יום ההולדת שלו, והשמש עדיין היתה בשלבי שקיעה אחרונים.

בימים ובשבועות שלאחר מכן,

חיפש האיש את נס, את הילד המעצבן והמוזר הזה. ללפעמים היה נדמה לו שהוא ראה אותו. משחק באיזה פינת הרחוב, לפעמים מתעסק לו בניירות שעל השולחן ועושה בלגאן.
באחד הערבים כשחזר הביתה, ראה את שני הבנים שלו קופצים על הספה בסלון בצהלות שמחה.
"חוליגנים!" זעק מרה, "אתם מחוררים את הספה!” ובעודו הולך לעברם כדי להציל את הספה שהפכה לטרמפולינה, ראה את נס, הילד הכי מוזר ולא מובן שפגש אי פעם, קופץ על הספה איתם. הוא כ"כ שמח וקרא בקול רם "נס!!!", והמילה התגלגלה בכל רחבי הסלון והדירה כולה, וכאילו היתה כל המילים בעולם באותו הרגע עד שהילדים עצרו מלקפוץ והביטו בו בתמיהה. אשתו יצאה מהאמבטיה עם מגבת ענקית מגולגלת על ראשה לראות מה קרה, וקולות הרחוב הרגילים נדמה שנדמו.
האיש הביט בנס שעצר גם הוא מלקפץ על הספה והביט בו במבטו הכועס-משועשע. ואז, נופף לו החוצפן לשלום ונעלם.
פניו של האיש נפלו ומבט של חוסר הבנה התפשט על פניו. דמעה קטנה ביצבצה לה מאי שם וזלגה על לחיו.
"אבא? אתה בוכה?" שבר אחד הבנים את הדממה.
וכאן חש האיש שיש בעיה, כי מה הוא אמור להסביר עכשיו ואיך הוא אמור להסביר את מה שקרה? ואיך החוצפן ההוא ככה נעלם לו בהתרסה בלי להודיע? ולמה בכלל הוא מופיע כאן כאילו זה הבית שלו, ומה הוא אומר עכשיו לבנים? איך הוא יוצא מהפלונטר הזה?
מאחר וכבר הגיע לספה והיה קרוב לבנים, עשה את הדבר היחדי המתבקש, שלח את ידיו הארוכות וחיבק את הבנים חיבוק גדול וחזק ולא הרפה.
"אבא על מה אמרת נס מקודם?" שאל הבן השני.
"אתם, אתם נס" אמר להם, "אתם נס גדול!, אתם נס שלי!" אמר להם והרגיש התרגשות גדולה גואה בו.
וזה היה נכון ומדויק ופשוט כך שאף מילה אחרת לא היתה צריכה להאמר. כי הוא האמין במה שאמר.
מאותו ערב, החל האיש לחפש את הניסים שקורים לו או נקרים בדרכו. כי עם נס הילד או בלעדיו, הם תמיד היו שם. אחד הניסים הגדולים שציין לעצמו היה שהצליח לראות כמה אשתו יפה למרות כל השנים וההריונות, ורצה להגיד לה שזה נס שהיא כ"כ יפה עכשיו.
אבל בנס עשה חושבים, והחמיא לה בגרסא המרוככת של "את יפה", בלי להוסיף שזה נס. האישה נמסה לזרועותיו והפכה מעזר כנגדו ליותר עזר ופחות כנגדו.
על הספה הוא אמר "כוסומק" וקרא לילדים לקפוץ עליה ביחד איתו בקריאות שמחה.
וגם בעבודה ראה ניסים, כשבדיוק לפני הפסקת חשמל בלתי מתוכננת, לחץ על "שמור" על המסמך שהזיע עליו מהבוקר. וזה הפך לנס כשהצליח למצוא חניה בת"א.
או כשעבר ברחוב שקוע בתוך הסלולארי שלו ורכב עצר פחות ממטר ממנו.
והיו עוד ועוד ועוד.
קולה של הדממה בשעת בין הערביים הוא מיוחד מאוד, ולא כולם משכילים לשמוע אותו. בייחוד אם אתה על שפת הים, מסתכל מערבה לאין-סוף של הים והשמיים. עם איזה בקבוק יין משובח לידך זה אפילו עוד יותר טוב.
הוא לגם ישירות מהבקבוק והרגיש את החום מתפשט בגופו.
כשהצללים האחרונים החלו לרדת, הוא הרגיש את הצביטה החדה ברגל.
"ילד!" הוא חש בשמחה יחד עם הכאב והסתכל למטה, מתבונן בעיניו רושפות האש של נס.
"יין?" הציע לו באדיבות.
"shoot" ענה נס.
ושניהם התישבו על החול הרך לשיחה שרק שניהם יכולים לשמוע.